בוכריס נ' נעמן רפרקטורים בע"מ

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בעכו (כב' השופטת ז' קאודרס בנר) מיום 9.5.13, אשר דחה את התביעה הכספית שהגיש המבקש וחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ (להלן: "פסק הדין").

עסקינן בתביעה כספית שהגיש המבקש בבית משפט קמא במסגרתה טען כי אבנים שקנה מהמשיבה לצורך חיפוי דקורטיבי לקמין ברזל שהתקין בביתו, אינן תקינות ועל כן נסדקו.

יצוין, כי בטרם הגשת התביעה מושא ההליך בבית משפט לתביעות קטנות בעכו, הוגשה בעבר תביעה דומה בבית משפט לתביעות קטנות בעכו, במסגרתה הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור, שבסיומו נחתם הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, ובו הוסכם כי המשיבה תישא בעלות התיקון של אבני החיפוי לקמין וכן תרכוש מחשב לילדי המבקש.

לאחר שנערך התיקון מטעם המשיבה כאמור, נסדקו האבנים בשנית באותו מקום, ועל כן הגיש המבקש תביעה נוספת, שנדחתה בבית משפט לתביעות קטנות בעכו (להלן: "בית משפט קמא"), בגינה מוגש בקשת רשות הערעור המונחת עתה בפניי.

יצוין, כי בית משפט קמא, לצורך הדיון בפניו, מינה מומחה מטעמו.

לטענת המבקש שגה בית משפט קמא כאשר דחה את תביעתו בהתבסס על חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט מאחר, ולשיטתו, מדובר בחוות דעת שאינה מקצועית וניתנה ע"י אדם שהתחזה למומחה, מבלי שהציג אישורים נדרשים לגבי מומחיותו.

המבקש טוען כי בית משפט קמא שגה כאשר מינה מומחה בתחום בניית קמין ואבני חיפוי שכן היה עליו למנות מומחה למתכות, כפי שדרש המבקש במעמד הדיון, משום הצורך לברר האם החום בקמין מהברזל התפשט בשל חום עצי ההסקה והוא שמביא לכך שהלבנים נשברו אם לאו, דבר שלא היה במומחיותו של המומחה שמונה.

עוד טוען המבקש, כי היה על בית משפט קמא להעביר את התביעה לבית משפט השלום וכי שגה בית משפט קמא משדחה את התביעה וקבע כי הבעיה הנטענת מקורה בעבודה ותכנון לא ראויים של הקמין ולא בעיה שעניינה באבנים שסיפקה המשיבה.

המבקש מוסיף וטוען, כי המשיבה הטעתה אותו עת התברר לו כי מוצריה אינם מיוצרים בארץ אלא בסין, ללא תו תקן ישראלי, דבר המעיד על התנהלות בעייתית של המשיבה.

בסיום טענותיו טוען המבקש כי פסק דינו של בית משפט קמא הינו פסק דין מוטעה מבחינה משפטית ועובדתית ועל כן, יש להיעתר לבקשתו.

בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 406 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי היא אינה מצריכה תשובה.

הפן הנורמטיבי:

מתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות מוסדר בסעיף 64 לחוק בתי המשפט, נוסח משולב, התשמ"ד 1984 (להלן: "החוק"), הקובע כהאי לישנא:

"פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי; בית המשפט המחוזי ידון בערעור בשופט אחד".

הבקשה למתן רשות ערעור נבחנת על פי ייעודו ותכליתו של ההליך בשים לב להסדר האמור בסעיף 62 לחוק, אשר מתיר לבית המשפט לתביעות קטנות סטייה מדיני ראיות ומפרוצדורה על מנת לאפשר דיון קצר, מהיר וזול; לכל אלה השלכה גם על אמות המידה המנחות את ערכאת הערעור בבואה לבחון האם ליתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, כפי שיובהר להלן.

בעניין זה נאמר במסגרת בר"ע (מחוזי – י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' מאיר (פורסם בנבו), מיום 3.4.08, כי:

"העתרות לא מבוקרת לבקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שהרי היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. הצורך (התחיקתי) להגשים את תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות מחייב, אפוא, לקבוע אמות מידה להענקת רשות הערעור, ואלו תיגזרנה מתכלית זו".

עוד נקבע בבר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ (3) (309) כי:

"העקרונות, אשר לפיהם יש לנהוג במתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, צריכים להגזר מהמטרה שלשמה הוקם בית משפט זה, שבו הותר לסטות מדיני ראיות ופרוצדורה (סעיף 62לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]), שבו אין מרשים בדרך בלל הופעת עורכי דין (סעיף 63) ושבו מדובר על סכומים קטנים יחסית... אין להעתר לבקשה למתן רשות ערעור אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות".